<h1>ספר החינוך מצוה קי"ד</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ויקהל משה יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא שלא יעשו הדיינין דינים בשבת, כלומר שמי שנתחייב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר [שמות ל"ה] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפירוש עליו בזה שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרוש ממנו דבר זה שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר לא תעשה בו מלאכה, והבערה לצורך מלאכה היא, אלא ללמד עניין בפני עצמו נכתב, ופירשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וכן לשון המכילתא [כאן], לא תבערו אש, שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד את זה שאמרנו, מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן הבערה לחלק יצאת, כלומר שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחת שיהיה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו [ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו], בכל מושבותיכם, רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינים שלא יהו דנין בשבת. משרשי המצוה שרצה השם לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים והחייבים, משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט, כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתינו ולזכותינו, כמו שכתבתי למעלה, וזה גם כן מכבודו של יום הוא. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה.
